(ז-ח) הלוקח סכין מן העכו״ם מלבנה באש או משחיזה בריחים שלה ואם היתה סכין יפה שאין בה פגימות די לו אם נעצה בקרקע קשה עשר פעמים ואוכל בה צונן, ואם היו בה פגימות או שהיתה יפה ורצה לאכול בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה כולה, שחט בה קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה ואם קלף הרי זה משובח. סכין ששחט בה טרפה לא ישחוט בה עד שידיחה אפילו בצונן או מקנחה בבליות של בגדים.
הראש יוסף כתב דדעת הרי״ף דפסק כרבב״ח ניחא משום דסובר דתלי בפלוגתא דרב אחא ורבינא, וכיון דקיי״ל כמ״ד בצונן ע״כ ביה״ש צונן ולא ס״ל כחילוקו של רש״י, אבל הרמב״ם דפסק ואם קלף ה״ז משובח וכיון דחושש לחומרא כרב א״כ מדפסק דסכין טריפה לא צריך אלא הדחה וכמו דפסקינן והלכתא וע״כ דמחלק בין סכין של עכו״ם שתשמישו תדיר ובחום של אש וא״כ כבר אין ראי׳ שלא לפסוק כרב.
אולם לפמש״כ הש״ך דלענין סכין טרפה כדיעבד דמי, א״כ אפשר דסובר הרמב״ם דרב דאמר קולף הוא מדינא לעכובא, וא״כ ע״כ סובר דביה״ש רותח, וגם הסכין טריפה צריך בחמין.
והנה הרמב״ם פסק דלשחוט בסכין של עכו״ם צריך לבון או השחזה ואם שחט קודם שיטהרנה מדיח מקום השחיטה, ומוכח דאפי׳ אם הדיח קודם הסכין מ״מ צריך להדיח מקום השחיטה וזהו כדעת רש״י לפי פי׳ המג״ש דשייך הדחה אפילו אם חתך בסכין מודח, אלא דהרמב״ם אינו סובר שם כרש״י אלא דסגי בקנוח הסכין לענין דיעבד וע׳ מה שכ׳ הרמב״ם בפ״ו הלכה כ׳.
עכ״פ נראה להדיא דאפי׳ אם הדיחה ואפי׳ נעצה צריך אח״כ הדחה וא״כ לא דמי לסכין טרפה, דמהני הדחה וגם ל״ד לשחוט להשתמש בצונן דלהשתמש בצונן סגי נעיצה ולשחוט צריך דוקא ליבון או השחזה ואם לאו צריך להדיח או לקלוף אם רוצה.
ונראה דלא פסיקא להרמב״ם זה גופא דאם נחלק בין סכין של עכו״ם לסכין טרפה לענין לשחוט [דלענין רותח ודאי יש חילוק] משום דשל עכו״ם בלע בקבע ובחמין ולכן אפי׳ לשחוט חמיר בי׳ א״כ אין ראיה דלא פסקינן בזה כרב דאמר קולף ונאמר דאף דנפסק הלכתא בסכין טרפה דהלכתא בצונן לפי שהוא באקרעי כמו דנ״מ אפי׳ לענין לחתוך צונן דבעי נעיצה והכא מהני בליתא דפרסי, ולכן גם בזה נ״מ דאף דהסכין של טריפה סגי ליה בהדחה שוחט בסכין של עכו״ם אפי׳ מודח צריך קליפה, אבל יש סברא לומר דעכ״פ לענין זה אין חילוק דאפי׳ נחלק בין סכין של עכו״ם דהוא בקבע דצריך נעיצה ובין סכין טרפה דסגי בליתא דפרסי אבל עכ״פ לענין זה לומר דכששחט יצטרך קליפה וע״כ משום דנפלט ע״י חום ביה״ש וכיון שנפלט ה״נ בולע בסכין טרפה דס״ס זה וזה על פעם א׳ אנו דנין ולא דמי לענין להשתמש צונן דנוכל לומר דהתם הוא בשביל שבצד החיצון נסתרך השמנונית דאינו הולך ע״י הדחה.
אך עוד י״ל בפשיטות דאפי׳ אם לא נחלק בין סכין של עכו״ם לסכין של טרפה זה לענין בדיעבד אבל לענין לכתחילה יש מקום לחלק וכמש״כ הש״ך, ובזה יבואר דברי הש״ך דמשו״ה חידש החילוק לענין לכתחילה גבי סכין של טרפה ולא רצה לחלק בין שוחט לאוכל בה רותח דלכאורה הוא חילוק פשוט, וע״כ דלא ניחא להש״ך בזה דכיון דאשכחן בסכין של עכו״ם דאפי׳ לשחוט לא סגי בהדחה, וכיון דמצינו דלאכול בה רותח גם בסכין ששחט לא סגי בהדחה א״כ ה״נ הול״ל דגם לשחוט בסכין ששחט טריפה לא תסגי הדחה, ולכן חידש הש״ך דלענין לכתחילה יש לחלק בין סכין טריפה ללאכול בה רותח, וכן לסכין של עכו״ם, ונמצא דלפ״ז לא נצטרך לחלק כלל בין סכין של עכו״ם לסכין טריפה.
ברא״ש פרק הכל שוחטין סימן י׳ כתב והא דפליגי הכא בסכין של טרפה היינו לשחוט בה אבל לחתוך בה רותח אסור אפי׳ הדיחה, דאפילו לחתוך בה צונן אמר לקמן דבעי הדחה, ובפ׳ כה״ב סי׳ כ״ח כתב הרא״ש להיפוך דעל הא דאמר אסור לחתוך בה רותח כתב ולמ״ד בית השחיטה רותח בעי הגעלה ולמ״ד צונן הוא סגי בהדחה, ותי׳ הש״ך דכונת הרא״ש שם לענין בדיעבד, אבל לא משמע כלל לשון הרא״ש שם כן, דהא קאי על הא דאמר בגמ׳ אסור לחתוך בה רותח וע״ז אמר דסגי בהדחה למ״ד ביה״ש צונן הוא.
ונראה דהנה רש״י כתב בהא דאמרינן והלכתא אפי׳ בצונן דגבי סכין של היתר הוא דפסיק הלכתא להיתרא דלא איתסר בבליעה זו, וקשה הוא לבלוע אלא ע״י רתיחה, אבל גבי סכין דאיסורא של עכו״ם בפלוגתא דלעיל לא פסק מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע עכ״ל. נמצא דלמ״ד אפי׳ בצונן סבר מ״מ דלענין זה שהבשר יבלע אמרינן ביה״ש רותח, ולא הוי כמי צונן ממש דלא בלע אפי׳ כך, והנה הקשה הרשב״א במה דמחלקינן מלשחוט בה ללחתוך בה רותח דממ״נ כיון דע״כ אמרינן דלא בלע הסכין דאי בלע הסכין לא מהני הדחה דהא גבי סכין של עכו״ם דבלע אמרינן דלא מהני הדחה אפי׳ לצונן וצריך דוקא נעיצה.
וההכרח לומר וכן כתב בראש יוסף דאף דאמרינן דלא בלע מ״מ בלע קצת לענין שאם ישתמש רותח יהי׳ אסור. ונראה דיש להוכיח סברא זו מהא דצריך נעיצה בסכין של עכו״ם בין אם נימא דהוא בשביל שהשתמש ברותח או בשביל שהשתמש בקביעות עכ״פ מצינו נ״מ בין סכין הבלוע לאינו בלוע לענין צונן, ויקשה דהא עכ״פ עכשיו משתמש בצונן, ובשלמא אם נימא דאינו יוצא משום בעין שעל גביו ונאמר דבסכין של עכו״ם שנדבק הרבה אינו יוצא הבעין אלא ע״י נעיצה לא קשה, אבל מד׳ המה״ב בדף ע״ז משמע דזהו ג״כ גדר בלוע ומביא מזה דהדחה נמי הוא גדר הכשר שמוציא הבלוע בדופני הסכין, וא״כ כמו דנימא דצונן ממש אינו מבליע ה״נ נימא דצונן ממש אינו מפליט, וע״כ דנימא דיש אפשרות שמבליע מעט או מפליט מעט אלא דלא חיישינן לזה אלא באם חד צד הוא רותח היינו או דאח״כ מוציא ברותח או דמקודם נכנס ברותח.
והנה מה שכתב רש״י שם גבי הא דסכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח דהוא משום דביה״ש רותח היינו דלענין זה ביה״ש רותח שלא יוכלו לאכול בו רותח, אבל לענין לשחוט בה אפשר דמודה דלא הוי רותח גמור.
והנה לפמש״כ רש״י בדף ח׳ אף דפסקינן הלכתא בצונן היינו רק לענין בליעת הסכין, אבל לענין בליעת הבשר מסכין של עכו״ם בזה לא פסקינן ולענין זה אמרינן ביה״ש רותח משום שהבשר רק לבלוע, והנה רבב״ח דאמר מדיח סבר דאפי׳ בשר שהוא רך לבלוע אינו בולע, ונוכל לומר דרבב״ח סבר דביה״ש צונן ממש דאינו בולע כלל אפי׳ משהו כיון דאפילו בשר אינו בולע ואפי׳ משמנונית בעין וא״כ שפיר דלרבב״ח אפי׳ רותח מותר לאכול בו.
וא״כ שפיר ניחא דברי הרא״ש ואינם סותרים כלל דבדף ח׳ כתב והא דפליגי בסכין טרפה והיינו פלוגתא דרב אחא ורבינא ובפ׳ כל הבשר א״א לומר דכונתו על פלוגתא דר״א ורבינא דהא איפסקא הלכתא אפי׳ בצונן ומה לו להרא״ש לבאר שלא אליבא דהלכתא, ולכן פשוט דשם כונתו על פלוגתא קמייתא דרב ורבב״ח, וא״כ ניחא דבדף ח׳ שפיר כתב דלאכול בו רותח מודים משום דלענין רותח בלע קצת דהא ר״א ורבינא תרווייהו מודים דהוא רותח קצת לענין סכין של עכו״ם, אבל בכל הבשר אמר דלרבב״ח דאמר מדיח וסבר דהוי צונן לגמרי לדידי׳ שפיר גם לאכול בו רותח סגי בהדחה.
הרא״ש בהכל שוחטין סימן ט׳ כתב דמה דאמרינן ואסור לחתוך בה בשר היינו לכתחילה אבל בדיעבד לא נאסר דאי אמרינן דנאסר א״כ מאי פריך ותיפוק ליה משום שמנונית, הא משום שמנונית לא היתה נאסרת אלא מקום החתך ועכשיו נאסר כולו. וכתב עוד הרא״ש דאין לומר דפריך אהיתרא דמותר לשחוט בה או מותר לחתוך בה דא״כ קשה מאי פריך הא איצטריך לאשמעינן דהבשר מותר וכח דהיתרא עדיף טפי לאשמעינן דאע״ג דאסור לכתחילה משום שמנונית אם חתך או שחט בדיעבד שלא נאסר הבשר ממה שישמיענו דלכתחילה אסור שזהו דבר פשוט.
והקשה היש״ש דאימא דקשיא לי׳ איך מותר לשחוט ע״ס שיקלפנו דילמא מישתלי ולא עביד, וכן הקשה המהרש״א, והוסיף עוד היש״ש דאפי׳ נימא דלא פשיטא להקשות ולומר דודאי אסור ע״ס שיקלפנו דשמא מותר דא״כ גם לדברי הרא״ש דמפרש דרק לכתחילה אסור משום ע״ז מאי פריך ותיפוק לי׳ משום שמנונית דהא באמת מותר ע״ס שיקלפנו.
וכתב הרא״ש יוסף דהי׳ אפשר לומר דקשה להרא״ש דילמא מיירי בסכין נקי ובסתם סכין שאינו ודאי בן יומו דודאי מותר ע״ס שיקלפנו, אלא דיקשה דא״כ אפי׳ לפי׳ הרא״ש דרק לכתחלה אסור מה פריך ותיפוק לי׳ משום שמנונית דילמא בסכין נקי ובסתם סכין דבדיעבד מותר בלא קליפה דבודאי מותר ע״ס שיקלפנו.
וכתב עוד הראש יוסף וצ״ל דשמא מותר לשחוט דיעבד קאמר וזה דוחק ואי אפשר לומר דבאמת מפרש הרא״ש דדוקא דיעבד דהא מכיון דסובר דלחתוך רק לכתחילה אסור א״כ ע״כ לשחוט אפי׳ לכתחילה מותר.
והנה התפא״י העיר אל נכון לקמן על דברי רש״י ד״ה אגב דוחקא דסכינא, דהך סברא לומר דהיכי דבדיעבד מותר בלא קליפה ודאי מותר לחתוך לכתחילה על סמך שיקלפנו, אינה ברורה כלל דכיון דבדיעבד מותר א״כ איך שייך שיחתוך ע״מ קליפה הא גם הקליפה תהי׳ מותרת, ומה יועיל שיחשוב מקודם שיקלוף ודבריו נכונים והיש״ש אומר כן ומדמה זה להא דאינו ידוע אם הוא מומחה דאי בדיעבד מותר גם אם לא שאלו מותר לשחוט לכתחלה על סמך שישאלנו, דהתם שפיר יכול לשחוט על סמך שישאלנו דהא אם ישאלנו ולא ידע תהי׳ באמת אסורה, אבל הכא אם בדיעבד יהי׳ מותר מהכ״ת שיצטרך אח״כ לקלוף, אלא דאפשר דכיון דאם לא קלף עבר למפרע איסור דלא היה רשאי לשחוט ולחתוך ממילא גם אחרי שיחתוך לא הוי דיעבד דמיתלא תליא בזה איסורא דלכתחילה.
והנה אם הי׳ חותך ע״מ שלא לאכול לא מסתבר דיהי׳ בזה איסור מכיון דבדיעבד יהי׳ מותר, אלא דאינו דומה דהתם הוי רק חשש של אכילה אבל בעצמיות אינו עומד עכשיו לאכילה, אבל היכי דחושב לקלוף בשביל איסור ומכיון דבדיעבד לא יהי׳ איסור מהכ״ת יקלוף ואפשר דכיון דעשה מקודם על אופן זה באמת לא אמרינן בזה דבדיעבד מותר והוי כמו לכתחילה.
ולדברי התפא״י דלא שייך לשחוט ע״ס קליפה היכי שבדיעבד הוא מותר א״כ כאן אסור לכתחילה לשחוט אפי׳ בסתם סכין דהא עכ״פ אסור להשתמש לכתחילה באינו בן יומו אטו בן יומו, וזה כבר כתב רש״י דאף דקיי״ל בית השחיטה צונן היינו דוקא בסכין ששחט טריפה שהסכין אינו בולע דלא חם כ״כ דהסכין יבלע, אבל לגבי בליעת הבשר אמרינן בית השחיטה רותח [ושי׳ רש״י יהי׳ דלא כריב״ם דלומד ממ״ד בית השחיטה צונן דעם דוחקים בולע אלא כשיטת הרא״ש דהוא רותח קצת], ולפלא על התפא״י בעצמו שכאן ביישוב דברי הרא״ש פשוט אצלו דאי מותר בדיעבד מותר לשחוט לכתחילה על סמך קליפה אלא שלא זכר קליפה אלא הדחה והיינו למ״ד מדיח.
אבל באמת נראה לי בביאור לשון הרא״ש שדחקו הרבה בדבריו דמה דרצה לבאר דאינו אסור בדיעבד היינו משום דהרמב״ם פסק דאסור בדיעבד וגם פסק דרק בדיעבד מותר לשחוט וכתב הכ״מ דהרמב״ם מפרש מותר לשחוט היינו דיעבד, אף שהוא דחוק מאד, אבל לכאורה הלא צריך לפרש כן לשון הרמב״ם ומשמע דהכונה דהסכין מותר לענין שאם ישחטו בו בדיעבד לא יאסור ואינו דומה לענין שאר דברים כמו כרכר ובגד דהוא אסור לענין דיעבד, וא״כ דברי הרא״ש פשוטים דאם נימא דאסור בדיעבד א״כ לא יפרש מותר לענין לכתחילה, וע״ז פריך שפיר דא״כ מאי פריך ותיפוק לי׳ משום שמנונית דהא נ״מ לענין לאסור הבשר ואמרינן דמותר משום עכו״ם דאינו אוסר הבשר.
והראש יוסף כתב דשמא מותר לשחוט דיעבד קאמר וזה דוחק אבל בעצמו פי׳ דעת הרמב״ם כמש״כ הכ״מ דהרמב״ם מפרש לענין דיעבד וא״כ אם הרא״ש מכוין בעיקר לדעת הרמב״ם אין זה דוחק כלל.
בדין השוחט בסכין של עכו״ם כתבו התוס׳ בדף ח׳ דע״כ מיירי בידוע שהוא בת יומא דאי לא״ה אמאי קולף הא סתם כלים של עכו״ם אינם ב״י וגבי עכברא בשיכרא מספקא לגמרא אי סבר רב נוטל״פ אסור, ודברי התוס׳ נפלאים דהא בעצמם חילקו מהיכי שפוגם בעצם להיכי שפוגם בשביל שאינו בן יומו.
והנה לכאורה צ״ע דמאי מספקא לגמ׳ אי סבר רב נוטל״פ אסור או מותר דאי סבר אסור אמאי צריך לומר דשמן דניאל גזר ואמאי לא אסר באמת משום זליפתן של כלים, ואולי אפשר לומר משום דס״ל דבכל גווני גזרו אפי׳ היכי דליכא חששא זו שאנו רואים שנעשו בכלים חדשים, ולכן סבר דדניאל גזר עליו, אבל באמת הוא תירוץ דחוק לומר דבהך גוונא דחיקא גזר דניאל, אבל זה צריך לומר אי נימא דנותן טעם לפגם אסור לרב ומוכרח לומר תירוץ זה, אבל אי נימא מותר א״כ פשוט דרב באמת סובר נ״ט לפגם מותר, ומשו״ה דניאל גזר עליו, וא״כ יש ראי׳ דרב סבר אפי׳ באינו בן יומו מותר נ״ט לפגם, והנה התוס׳ כתבו להוכיח דסתם כלים אינם ב״י ממתני׳ דשרי דבש ואסר שמן וע״כ דהוא משום דחמיר נטל״פ דאינו בן יומו מנטל״פ דהוא בעצם, אבל הרמב״ם פסק בשמן ובדבש בשניהם משום נטל״פ דהוא בעצם, וא״כ יקשה מ״ט דמתני׳, וצריך לומר דהרמב״ם יפסוק כרב דסבר דדניאל גזר, אבל לשמואל דסבר דטעמא משום זליפתן קשה, אכן לתי׳ התוס׳ דבאמת שמואל נמי גזר משום חתנות אלא דטעמא משום זליפתן של כלים, אכן פי׳ התוס׳ קשה דא״כ דגם לשמואל הוא משום חתנות ומשום גזרה וא״כ מאי פריך לרב. עכ״פ הרמב״ם או דיפסוק כרב או כסברת התוס׳.
והנה הכו״פ בסי׳ פ״ז הביא דברי הרמב״ם בפי״ד מהל׳ מ״א דטעמא דמותר נסרח הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתן ולכן בב״ח ובכה״כ אסור, וכתב הכו״פ דלפ״ז בבו״ח אסור גם נטל״פ (היינו כשכבר נעשה בב״ח) והחוו״ד הקשה עליו דמוכח בגמ׳ דמותר נטל״פ ולכן כ׳ דהרמב״ם לא המציא אלא עירב דבר מר, אכן גם לדבריו יקשה למה לא הזכיר הרמב״ם שהי׳ רותח ומצאתי שכבר העיר כן באמרי ברוך, וע״כ דהרמב״ם אורחא דמילתא נקט משום דביין אין מצוי שיסרח וכן אין שותים שיהי׳ חם, אף שכאן לא הזכיר שיעשו כדרך דהא הזכיר שלא כדה״נ, בכ״ז בשביל שזה אינו מצוי ועירב דבר מר הוא מצוי לרפואה לכן הזכיר ועירב דבר מר, ורק מה שכ׳ הכו״פ דגם נטל״פ אסור בזה אין דבריו נכונים כמו שהק׳ החוו״ד, ומצאתי שכבר השיג עליו הפמ״ג בסוף הפתיחה לבו״ח אלא שלא כתב שום טעם. [הוא כ׳ להדיא טעם לדבריו דטעם כעיקר לא שייך בפגום וכן כתב באמרי ברוך בהגהות על חוו״ד סי׳ ק״ג וכונתם דאף דבכה״כ אסור היינו באוכל גוף הדבר אבל טעמו אין לנו ממה ללמוד דאמרינן בזה טעם כעיקר] דכיון דכל עיקר נטל״פ ילפינן מאינו ראוי לגר דנסרח וכיון דנימא דסובר הרמב״ם דנסרח אסור א״כ איך אפשר דנטל״פ יהי׳ מותר, אך באמת כבר העיר הכו״פ למה פריך בגמ׳ מ״ט דר״מ ואח״כ מ״ט דר״ש דאי מסברא נטל״פ אסור מאי פריך מ״ט דר״מ ואי מסברא מותר מאי פריך מ״ט דר״ש.
והנה הכו״פ תי׳ במה שחידש המהרש״ל דלר״ש דכ״ש למכות גם שלא כדה״נ חייב, אבל באמת לשיטת הרמב״ם אי אפשר לומר כן דהרמב״ם פסק דחמץ בפסח אסור בכ״ש שנאמר לא יאכל ואינו משום חזי לאיצטרופי, ומ״מ שלא כדה״נ אינו אסור מה״ת, אך באמת יש לומר בפשיטות דבאמת נטל״פ הוא מסברא, וכן מוכח בלשון הרמב״ם שלא כתב טעמא דראוי׳ לגר אלא כיון שלא השביח אלא פגם והפסיד טעמו ולכן יקשה מ״ט דר״מ ומשני דיליף מגיעולי עכו״ם, וקאמר דר״ש סבר דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, ומ״מ פריך מ״ט היינו דמנין לומר דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא. וע״ז אמר מאינה ראויה לגר והיינו לבר פדא וכמש״כ הכו״פ אבל לר׳ יוחנן דסבר בבכורות דההוא למעט סרוחה מעיקרא כדאמר הכא אליבא דר״מ [ועי׳ במש״כ להלן] ולכן נאמר דר׳ יוחנן יסבור דסברא דנטל״פ מותר היא סברא מצד עצמה עד שאין ללמוד מגיעולי עכו״ם להיפוך וגם בלא ראי׳ נאמר דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ולכן שפיר כתב הרמב״ם הא דנטל״פ בכל האיסורין אפי׳ בהנך דסרוחה אסורין משום דנטל״פ היא סברא מצד עצמה.
ולפ״ז שפיר דהרמב״ם לשיטתו אינו סובר דסתם כלים אינם בני יומן דאינו יכול לפרש כפירוש התוס׳ לחלק בין נטל״פ דמצד עצמו לנטל״פ מצד שאינו בן יומו דזה אינו שייך אלא אם נלמוד מאינה ראויה לגר אז שייך לחלק, אבל אם נימא דצריך שיהא משביח ונותן טעם וכיון שעכ״פ אינו נותן טעם בודאי מותר.
וכיון דאינו יכול לפרש כן אם כן בטלה ראיית התוס׳ ולכן פי׳ הרמב״ם באמת דשמן ודבש תרווייהו משום דפוגמים בעצם ויסבור או כרב או כמו שפי׳ התוס׳ אליבא דשמואל וכנ״ל, ומה שהוכיחו התוס׳ עוד מהא דקורט של חלתית כבר כתב הר״ן דהרמב״ן כתב דשומן בקורט של חלתית הי׳ פוגם בעצם אי לאו דחורפי׳ מחליא לשבח, ומה שהקשה הר״ן דממ״נ או שפוגמים או שמשביחים אבל לא שייך לומר שפוגם ומשביח, אבל באמת לפ״מ שהעיר התפא״י דרש״י מפרש דהשומן מחליא את החלתית ונמתקו ולא דהחריפות עושה את טעם הפגום למושבח, א״כ שפיר נכונים דברי הרמב״ן דבאמת השומן פוגם בהחלתית אלא דכיון דמצד אחד מחליש חריפותו וממתקו זהו לשבח, אף שמצד אחד הוא פוגם בהחריפות והוא נכון בדעת הרמב״ם.
ומה שכתבנו למעלה דנטל״פ יהי׳ מותר מצד הסברא אפשר לתלות זה אם נימא דטעם כעיקר דאורייתא ובאינו מינו אסור דהוי כמו שהוכר האיסור, א״כ מאי איכפת לן דאינו משביחו כיון שמורגש הטעם כיון דלא בעינן ראויה לגר, אבל אם נימא דטעם כעיקר לאו דאורייתא אפשר דלא אסרו אלא כשעכ״פ יש לו הנאה מהאיסור, והאיסור נתן טעם. אבל היכי דאינו נותן טעם בזה לא אסרו חכמים טעם כיון דנימא דטעם אינו דאורייתא, והרמב״ם פוסק דטכע״ק לאו דאורייתא.
והנה מש״כ למעלה דר׳ יוחנן סבר דמהני סברת הרשב״א גם בלא קרא דראויה לגר, אכן באמת נראה דיש לומר ברווחא טפי דבאמת הא כתב הרמב״ם דסרוחה הוי שלא כדרך הנאתן וזהו מה דאנו למדין לבר פדא מאינה ראויה לגר וא״כ נוכל לומר כדברי הפליתי דנ״ט לפגם יליף מדין שלא כד״א, ורק דא״כ יקשה מבו״ח וכה״כ דפסק הרמב״ם להדיא בפט״ו הלכה ל׳ דמותר נטל״פ. אך יש לומר בפשיטות כמש״כ דהא דצריך ר״ש ללמוד מאינה ראויה לגר היינו להכריח דצריך לומר דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, משום דבאמת זהו חידוש ואוקימתא בקרא, אבל כיון שהוכחנו מקרא דאינה ראויה לגר לבר פדא ולר׳ יוחנן מהא דאין לוקין אלא כד״א א״כ ע״כ גיעולי מדין הוא משום איסור נבלות ולא משום בו״ח וכה״כ דאינם שכיחין כ״כ דיהי׳ צריך מה״ת לחשוש בזה, וכיון דלא אסרה תורה אלא בת יומא א״כ שוב נשאר סברת הרשב״א דטעם שאינו משביח אינו טעם כלל וכנ״ל, וממילא שפיר מותר נטל״פ אפי׳ בבו״ח וכה״כ.
כתב הראש יוסף דלפ״ד הר״ן סובר רש״י בפ׳ כל הבשר דצונן אינו מפליט אגב דוחקא דהא אמרינן בדף ח׳ בסכין טריפה והלכתא אפי׳ בצונן, ועוד הוסיף בראש יוסף דהא כתב רש״י דדם כשרה לד״ה אינו בולע אלא דהכא מיירי באינו נקי וכן בפ׳ כ״ה מיירי באינו נקי ומשום דם בעין ומ״מ איכא למ״ד ל״ב הדחה דדם מתייבש ומתפרך, וזהו שפרש״י בד״ה צונן ומיהו הדחה בעי דנתקנח בו שמנונית וכו׳, ואי הוי אמרינן דדוחקא מפליט אפי׳ בנקי א״כ כ״ש דהי׳ בולע ולא הוי מהני מדיח.
אלא שהקשה הראש יוסף על פי׳ הר״ן דהא כ׳ שם רש״י בפכ״ה בד״ה סכין ששחט בה איידי דביה״ש רותח ובולע סכין וחוזר ופולט, הרי דבשביל בליעתו הוא ולא משום דם שעל פניו, ומה שהק׳ מד׳ רש״י ולכאורה הא ה״נ קשה לשי׳ הרי״ף דפי׳ מ״ד כאן בחמין דהיינו מדיחה בחמין ולא הגעלה ומ״מ אמר בגמ׳ כאן דהיתרא נמי בלע אבמ״ה [הגה מכ״י באמת זה לא קשה כלל דגם הרמ״א פסק מאו״ה דסגי בעירוי דעירוי פולט כדי קלפה וזה נמי מיקרי בלע והראש יוסף הקשה אלא אם נימא דלא בלע כלל וסגי בהדחה] וע״כ צ״ל דכיון דאשכחן בדיני הגעלה דכתשמישו כך היתרו ודבר שנשתמש בו בעירוי מגעילו בעירוי ולשיטת הרשב״א דבר שתשמישו בכ״ש מגעילו בכ״ש ועיין ביאור הגר״א או״ח סי׳ תנ״א ס״ק ה׳ שכ׳ דד׳ המחבר בסעיף ה׳ תמוהים ע״ש היטב. ואולי נוכל לפרש דאף דאינו אוסר בדיעבד מ״מ צריך הכשר לענין לכתחילה.
והנה מצינו בדין הגעלה בסי׳ קכ״א דדבר שתשמישו בצונן צריך להדיחו ולשפשפו ואולי גם זה נקרא בולע [באמת זה תלוי במחלוקת שבין בד״ה למה״ב] ואף דשם הוזכר רק האיסור שעל גביהן.
והנה דברי הר״ן הם דברי הרא״ה בבדק הבית דס״ל דצונן אינו לא מפליט ולא מבליע והדחה או קנוח יפה הוא רק להעביר מה שעל פניו ופי׳ ג״כ כמו רש״י דבעי הדחה אבשר קאי, ורק שהר״ן הוסיף ליישב מה שהקשה הרשב״א דהא מקערה שמלח בה דאמרינן שמואל לטעמי׳ דאמר מליח כרותח מוכח דאסור היינו דאין לו תקנה והר״ן יישב דבמה דאמר צונן אמרי לה בעי הדחה מוכח בזה דהא דאמר אסור לחתוך בה רותח היינו דלא סגי הדחה דבסוף, והנה תי׳ הר״ן דחוק דבפשוטו הא דצונן אמרו זה בסוגית הגמ׳ ולא שמואל אמר אמרי לה וא״כ תירוצו אינו תירוץ.
ונראה לפ״מ דכתב הרמב״ן הובא במה״ב שם דאפי׳ למ״ד לא בעי הדחה [היינו לפ״מ שמפרש אסכין] מ״מ ודאי קינוח בעי, וא״כ שישמיענו שמואל דקערה שמלח בשר מיירי באינו מקונח פשיטא, וע״כ דאשמעינן במקונח, ואלא דנימא באינו מקנח יפה וא״כ חסר עיקר מן הספר, ועוד דבאמת משם אין ראי׳ כלל דאם שמואל אינו מכוין למלוח כרותח מאי איריא שמלח בה, איברא דבמה שהקשיתי מקודם נשמר הר״ן ואומר דדילמא אשמעינן דאף דצונן מותר להניח על סמך שידיח אותו צונן אבל רותח אסור, אלא דגם זה פשיטא אבל מה שכתבתי אח״כ נכון דמקערה שמלח בה אין ראיה דע״כ לאסור לגמרי דאל״ה ל״ל דווקא שמלח בה.
ובראש יוסף לקמן כתב דהי׳ אפשר לפרש כמש״כ הר״ן אלא כשיטת הרשב״א דהדחה וקנוח יפה מועיל להוציא מה שנבלע מבחוץ והראש יוסף הביא זה מריטב״א במקומו אבל כן כתב הרשב״א לענין הדחה במשמה״ב, ולענין קנוח לא כתבו אלא דלענין קנוח יש לעיין אם הרשב״א סובר, איברא דהר״ן בעצמו משמע דסובר כן בפ׳ כ״ה דקנוח יפה הוי כמו הדחה, אלא דבאמת גם מהר״ן אין ראיה דהר״ן מיירי שם לענין טיחה שעל פני הסכין ובזה הוא דמחלק בין קינוח של בליתא דפרסי לסתם קנוח אבל לענין זה דמחדש המה״ב וכן הריטב״א שהביא הר״י דענין הדחה מהני להוציא הבלוע שבפנים בזה אין לנו ראיה דבליתא דפרסא הוי כמו הדחה ואדרבה בפשוטו סובר המה״ב להדיא דקינוח לא הוי כמו הדחה וכן הם דברי הריטב״א.
במה״ב דף ע״ז ע״א [דפוס יוזעפאוו תרמ״ב] בד״ה ועוד חשב להגיה ע״ד המחבר וז״ל שהמחבר עצמו כתב לענין בית השחיטה דההיא חם מועט שבו גורם לסכין לבלוע אגב דוחקא דסכינא אבל לא להפליט הסכין, אלמא דלא סגי טעמא דדוחקא דסכינא להפליט הסכין אפי׳ בסיוע חם מועט כעין בית השחיטה, וגם זה אינו שהמחבר לא אמר אלא שבחם מועט של בית השחיטה אינו מפליט שמנונית הטרפה שבלע שהוא מסתרך בדפני הסכין ולפיכך בהדחה או בקנוח בעלמא סגי לפי שאין בית השחיטה רותח אבל סכין ששחט בה בולע הוא מן הדם ואם חותך בה רותח גמור מפליט גם מה שבלע הסכין אבל צונן אינו מפליט לגמרי אלא די בהדחה למ״ד בעי הדחה ולמ״ד לא בעי הדחה קסבר דאפי׳ אגב דוחקא דסכינא לא פלטה מידי ובקנוח סגי.
ולכאורה דבריו תמוהים מאד דעכ״פ במה יישב דבריו שכתב שהמחבר לא אמר אלא שבחם מועט של השחיטה אינו מפליט שמנונית הטרפה שבלע שהוא מסתרך בדופני הסכין ולפיכך בהדיחה או בקנוח בעלמא סגי וכו׳ אבל סכין ששחט בה בולע מן הדם וכו׳ דעכ״פ במה חלוק דשם בשוחט את הטרפה סגי בהדחה או קנוח וכאן בצונן אומר דלא מהני קנוח וכי כונתו לומר דשמנונית מתוך שמסתרך יותר אינו יוצא ע״י דוחקא והיכן שמענו זה דאף שאינו יוצא כולו אבל מנלן שלא יצא מקצתו והיכן מצינו לחלק דמה שנבלע יותר יהי׳ מותר יותר ולדבריו יהי׳ קל יותר דבר שבלע ע״י בישול מדבר שבלע ע״י חום מועט ודוחקא והוא תמוה מאד.
והי׳ אפשר ליישב דבריו דאם נימא דמהני לזה סברא דאיידי דטרידי סימנים דאף דלא פסקינן לגבי סכין של עכו״ם אי הוי ביה״ש רותח אבל מ״מ לענין אי הוי ביה״ש צונן מהני לענין דלא יבלעו היכי שעשו הדחה או קנוח להסכין, וכמו שכתב הר״ן בפכה״ב ליישב שיטה הסוברת דשמואל סבר ביה״ש רותח ומ״מ מהני בשוחט את הטרפה הדחה משום דקיי״ל איידי דטרידי, אלא דמהר״ן אין ראיה דהא סיים דבריו דמשו״ה קיי״ל כרבב״ח דאמר מדיח משום איידי דטרידי ובאמת הגיהו בר״ן שם מכיון שהודח, והגהה זו תמוה דהא סיים על השוחט בסכין של עכו״ם ושם פי׳ דהיא בשביל השמנונית בעין ואולי דשם כתב עוד תי׳ דמיירי בסכין ב״י ולכן בעל ההגה נראה שמפרש דאזיל לשיטה זו אבל לא ידענא למה הוצרך דאין לומר דמסתבר דלבעין לא מהני הך סברא דהא לפי׳ ראשון דהר״ן ע״כ מהני.
אך כ״ז כתבנו בדברי הר״ן דס״ל סברא דאיידי דטרידי אבל הרשב״א למעלה בשער ב׳ דף ט״ו ע״ב להדיא לא ס״ל זה לענין שמנונית וא״כ א״א ליישב דבריו כאן בסברא דאיידי דטרידי, ונראה לפ״מ שכ׳ הש״ך בסימן י׳ לחלק דמשו״ה בחתך רותח מותר בדיעבד ולכתחילה אסור אפילו בהדחת הסכין ובשוחט את הטרפה מהני הדחה משום דלענין שחיטה כדיעבד דמי, איברא דכתב זה לשיטת הרמב״ם אבל לשיטת הרשב״א כתב דכיון דבלע בחום ביה״ש ודוחקא יהי׳ צריך קליפה זהו דוקא לענין רותח ממש ס״ל להרשב״א גם בדיעבד צריך קליפה מכיון דסובר דבלע הסכין ע״י חום מועט עם דוחקא וא״כ מדינא צריך קליפה ולא מהני בזה בדיעבד אבל במה דסובר הרשב״א דצונן עם דוחקא בלע קצת וצריך ע״ז הדחת הסכין דפולט בהדחה ובזה לא מהני קנוח כ״ז אינו אלא לענין לכתחילה אבל בדיעבד א״צ כמש״כ הרבינו יונה שהביא הרשב״א דסתם חנוני מקנח סכינו ומזה מביא ראיה דבדיעבד מהני קינוח, וא״כ בזה שפיר נוכל לחלק בין שחיטה לשאר תשמישים דלענין שחיטה כדיעבד דמי וכמש״כ הש״ך לשיטת הרמב״ם.
והנה הגרעק״א בסי׳ י׳ בש״ך סק״ו שכתב דאפשר דגם הרשב״א מודה דבסכין בן יומו אפילו מודח צריך קליפה דיש כח לחום ביה״ש לבלוע מה שנבלע בקליפה החיצונה אלא שאם נעצה י״פ והלכה הקליפה הדקה אין כח לחום ביה״ש לבלוע מה שנבלע לפנים מקליפה החיצונה, והקשה הגרעק״א דהא הרשב״א סובר דבחום ביה״ש ודוחקא דסכינא בולע הסכין ממה שהוא בעין להיפוך מדעת רש״י ורק שאינו מפליט, וכיון דסובר דגם הרשב״א מודה דעכ״פ מה שנבלע בקליפה החיצונה מפליט א״כ אמאי מהני בסכין טרפה הדחה, ורצה ליישב דשיטת הרשב״א דהדחה מפליט גם מבליעה החיצונה ורק בסכין ש״נ שנבלע ברותחין אינו מפליט, אלא דעכ״פ הקשה דאמאי מהני קנוח ונשאר בצ״ע.
והנה לשיטת הרר״י דבדיעבד מהני קנוח בסכין של עכו״ם ובזה יישב הא דקורע של חלתית, והביאו הרשב״א בחידושיו וכן במה״ב דף ט״ו הי׳ אפשר לומר דבסכין טרפה כדיעבד דמי וכמש״כ הש״ך לדעת הרמב״ם, אלא דקשה מש״כ הש״ך דהרשב״א סובר דצריך קלפה אפי׳ בהודח ולכן ע״כ נאמר דמש״כ הרר״י דמהני קנוח בדיעבד במקום נעיצה היינו דוקא באינו בן יומו ונאמר דמה שעכ״פ הסכין אחר הקנוח נפגם כמו הבליעה, אבל בסכין בן יומו אפי׳ בהודח צריך קלפה, וא״כ ישאר הקושיא אמאי בסכין טרפה מהני קנוח הא מיירי בבן יומו.
ואולי נימא דבאמת בדיעבד מהני קנוח אפי׳ בבן יומן, ומ״מ כיון דלכתחילה צריך נעיצה לכן אם לא נעצה ושחט הוי כמו שוחט ע״מ לקלוף וכמו דתי׳ הרא״ש פ׳ אין מעמידין לענין אינו בן יומו אלא דמשמע דהרשב״א לא נחית לזה וכן הש״ך דא״כ מה איכפת לן שאינו בן יומו ומ״מ יש לחלק דבאינו בן יומו צריך דוקא שישחוט ע״מ לקלף כדי להנצל מאיסור של לכתחילה, אבל באמת אחר השחיטה אין כאן איסור דהוי נוטל״פ אבל הך לכתחילה ודיעבד שחידש הרר״י לענין קנוח ונעיצה אפשר לומר דהוא בגדר חששא אפשר נשאר משהו ואם הי׳ נשאר לא נתבטל מכיון דהוא מבחוץ, אלא דבדיעבד לא ראו לאסור קורט של עכו״ם אי לאו דהוי נו״ט לשבח, וכ״ז היכי דנעשה בדיעבד אבל היכי דהוא עשה בידים יש לו גם עכשיו לחוש לקלוף, אבל בסכין טרפה כיון דכדיעבד דמי סגי בקנוח.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]